טקסי התבגרות לא שגרתיים

רגיל

כשנער יהודי מגיע לגיל 13, נערך לו טקס בר-מצווה. בטקס דתי זה מצטרף הנער לקהילת המאמינים הבוגרים. אביו מברך ואומר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ומתכוון לומר בכך, שעד עתה היה הוא, האב, אחראי למעשי בנו, ואילו מעתה הנער עצמו אחראי למעשיו שלו ולמילוי המצוות… בפוסט זה אביא לפניכם טקסי התבגרות שונים מרחבי העולם שלעיתים נחגגים כפסטיבל שלם..אך לרוב לא בטקס  עדין,שקט וחמוד כמו אצל היהודים (אם לא נתייחס לסוכריות שצולפים בנער בר המצווה)..

שבט המסאי- "ריקוד הקפיצות"

בני המסאי הם שבט של נוודים למחצה החיים בעיקר בקניה ובצפון טנזניה, והם ככל הנראה אחד מהשבטים הקדומים והעיקריים במזרח אפריקה.

למרות חדירת תרבות המערב לאפריקה, המסאים מנהלים את חייהם בדרכם המסורתית ומוכרים בעיקר בשל הלבוש המיוחד שלהם- סוג של שמלה אדומה.

אצל המסאים, הגברים מקיימים מסורות וטקסים רבים שעברו מדור ולדור ומאב לבנו. אחד מהטקסים המוכרים ביותר הוא "ריקוד הקפיצות" שמבצעים בני מסאי צעירים בטקס ההתבגרות. הם מזנקים לאוויר מעמידה ישרה, כדי להפגין את חוזקם וזריזותם. עד לאחרונה, גברים צעירים נדרשו גם להרוג אריהמבלי להשתמש ברובים או כל נשק חם אחר, כדי לזכות בזכות לשאת אישה. רשמית, מנהג זה פסק, אולם יש עדויות לכך שבאזורים המרוחקים והנידחים יותר של קניה, יש מקומות שבהם עדיין מבצעים טקס זה.

אינדונזיה- טקס שיוף השיניים-

הבאלינזים סולדים מהתנהגות גסה, מהופעה גסה ומתחושות גסות. המילה הבאלינזית ל"גס" היא קסר (kasar), והיא מזוהה עם "רע" ואפילו "מרושע". ההפך מקסר הוא אלוס (alus), שפירושו מעודן, אצילי ונשגב. בני האדם נמצאים בתווך שבין עולם האלים לעולם השדים ובין הקסר לאלוס, ומוטלת עליהם החובה להיעשות מעודנים יותר ולדבוק באלים. בעלי חיים, למעט הפרה, נחשבים גסים, ולכן לא מרעיפים עליהם גינוני חיבה, וכל התנהגות שמזכירה התנהגות חייתית נחשבת בזויה ולא ראויה. אפילו פעולת האכילה נתפסת כדבר חייתי, ולכן היא נעשית באיפוק רב.

ניבים מחודדים, כסממן חייתי מובהק, מסמלים חוסר תרבותיות וגסות, והם מסממני הקסר הבולטים בגופו של אדם. שיוף השיניים נחשב להתאמה קטנה של הגוף, המשמש משכן זמני לנפש, לעולם נעלה יותר. שש השיניים המשויפות מסמלות את ההתנערות מהסד ריפו (Sad Ripu) – שש תכונות רעות המכונות "ששת האויבים", בהן תשוקה, תאוות בצע וכעס. מי שניביו שויפו נחשב מיד יפה יותר.

בשל החשיבות של שיוף השיניים נהוג לקיים את הטקס בפאר רב, ומוזמנים אליו אורחים מחוץ לעיר הזוכים לאירוח ממושך. גם אבות המשפחה המתים מוזמנים לחגיגה באמצעות הצעת מנחות, והם מתבקשים לתת מתמיכתם ומכוחם. משייף שיניים בן המעמד הגבוה, לעתים כוהן אפילו, מוזמן כדי להשגיח על אופן התנהלות הטקס.

המתגברים נכנסים לחדר ומזומנים בזוגות. כשהם נקראים הם נכנסים לחדר, חולצים נעליהם ועולים שניהם על המיטה ומצמידים את כפות ידיהם מול הכוהן. מים קדושים נשפכים על גבם. בני המשפחה מכסים את גופם בשמיכה ומצטופפים סביבים כדי להגן עליהם. הכוהן נוטל פטיש קטן ואזמל ומכה על שיניהם העליונות של הנערים. הכוהן ממית באופן סמלי את השיני האדם לקראת השיוף שלהן. " ואז הוא אומר את המנטרה. זה רגע של חולשה, שבו אויבים יכולים לפגוע בהם, ולכן מי שמשייפים את שיניו נזקק לכל התמיכה האפשרית. אחרי שיסיים את השיוף, הוא ישיב את השיניים לחיים בהגיית מנטרה נוספת.

הכוהן, מחזיק טבעת זהב בידו, ומשרטט בתנועות סמליות את סמל האנג (ang) על ניב ימין ואת האה (ah) על ניב שמאל, המסמלים את הזכר והנקבה, האם והאב. קנה סוכר מונח בין לסתותיהם של הנערים כדי שלא יסגרו את פיהם במהלך השיוף. יישור השיניים נעשה בעזרת שופין מתכת דק. אחרי השיוף משיב הכוהן את השיניים לחיים.

אינדונזיה

אינדונזיה2

 

איי ונואטו- הקפיצה הגדולה-

ונואטו, מדינת איים קטנה אי שם באוקיינוס השקט, בין פיג`י ואוסטרליה. בין שלל מדינות איים נוספות כמו סמואה, קונגה, איי שלמה, גואם וכו`, מתחבאת מדינה מקסימה ולא מוכרת זו, ובה שלל אוצרות למטיילים המעטים שפוקדים אותה: חופים משגעים, הרי געש פעילים, כפרים מסורתיים של שבטים שונים המספקים חוויה אנתרופולוגית נהדרת,..

נערים באיי ונואטו, נקראים מדי שנה להוכיח את אומץ לבם: הם מזנקים ממרומי מגדל המתנשא מעל צמרות העצים, דואים באוויר ונבלמים רגע לפני שראשם נחבט בקרקע. על טקס מרתק באי זעיר שבו השקט מופרע רק על ידי רשרוש עלים, המיית גלים וציוץ ציפורים.

מפגני האומץ הללו מתרחשים ב־Pentecost Island, שהוא אחד ממאות האיים המרכיבים את המדינה. רבים מהמתבגרים לא זוכים להגיע לסוף גיל ההתבגרות עקב פגישה בלתי אמצעית של ראשם עם האדמה שלמרגלות המגדל. בניגוד לקופצי הבאנג'י הכורכים סביב קרסוליהם חבלים מודרניים וקפיציים, בונואטו משתמשים בשורשי העצים, כדי לבלום את הנפילה סנטימטרים ספורים מהקרקע. וגם תפילה עוזרת. לפעמים.

מ

 

 וויז'ן קווסט- טקס חניכה אינדיאני- 

מה גורם לאדם לעזוב יום אחד את ביתו החמים והמוכר ולצאת לבדו אל מרחבי הטבע הפראי? ויז'ן קווסט (Vision Quest) – טקס החניכה האינדיאני עתיק היומין. זהו סוג של טקס התבגרות שקיים בהרבה תרבויות עתיקות, ולמרות שהוא מתנהל באופן שונה בכל תרבות קיימים קווים מקבילים. בטקס זה אצל האינדיאנים, הנער המגיע לבגרות עוזב את ביתו וכפרו ויוצא כדי לגלות את עצמו, כוחותיו ותכונותיו הייחודיות. הנער יוצא כשרק בגד לגופו ועליו לשרוד את קשיי הדרך, הבדידות והפחדים.

אנשי הכפר והמשפחה אינם יודעים מי יחזור חי מהמסע הזה ויותר מכך אינם יודעים מיהו זה שיחזור. אנשי הכפר מוכנים לשלם את המחיר הכבד כדי לדעת שכל מי שחי ביניהם יש לו יעוד. אם אותו נער חוזר חי, כבר ברור לו מיהו, הוא מודע לכוחותיו ולמגבלותיו. הוא מחובר לחייתי ולפראי שבתוכו ויודע לסמוך על החושים והאינסטינקטים שלו. הוא למד לחיות באחדות עם עולם החי והצומח סביבו.

אדם כזה לא ינוהל בחייו המתפתחים על ידי פחדים וחוסר משמעות. אדם זה יודע את ערכו והליכותיו בעולם. בתרבות המערב ידוע שאנשים רבים עושים את חשבון הנפש לגבי מיהם ומה יעודם בעולם בשעת משבר קשה או על ערש דווי.

Imageל

Imaged

 

שבט הלויה – טקס מילה
אנחנו מכירים את המילה כטקס דתי, שבמהלכו מסולק קפל עור קטן, העוטף את הפין. טקס ברית המילה נעשה אצלנו ליילוד בן 8 ימים. אך בחברות רבות נעשית המילה כחלק מטקס ההתבגרות. כאשר נערים משבט הלויה שבקניה מגיעים לגיל 14, מתחילות החגיגות. במשך 6 ימים שותים בני הכפר, שרים ורוקדים. בבוקר היום השביעי נערך הטקס. ראשית, טובלים הנערים בנהר. אחר כך הם נמרחים בבוץ ולבסוף מחברים לראשם נוצת תרנגול. נוצה זו אמורה להקל עליהם את הכאב.
במשך כל המילה חייב הנער לעמוד בלי להראות שום סימנים של סבל. רק לאחר דקות ארוכות מותר לו לשבת ולהתמסר לכאבו. נער שמגלה את כאבו במהלך המילה, גורם לעצמו בושות איומות ומבזה את משפחתו. לאחר המילה מקבל הבוגר הטרי מתנות מבני השבט. מעתה יש לבוגר החדש שפע של זכויות: למשל, לשאת אישה ולבחור את עיסוקו.

פסטיבלים בעלי אופי דתי

רגיל

ישנם פסטיבלים דתיים, אלה אשר מציינים את סופה של העונה, ואלה אשר ניתן לכנותם אירועים תרבותיים. מעצם האמונה החזקה של כל תרבות באל,הפסטיבלים הללו לרוב גדולים, מושקעים ומרשימים להפליא. כמה מהם נערכים בפינות מבודדות, אחרים חוצים גבולות, אמונה וחוגגים אותם בשמחה בכל רחבי הארץ. כמה מהווים הפוגה נעימה עבור המטיילים אשר נתקלים בהם, בעוד אחרים כדאיים בנסיעה מיוחדת…

פסטיבל הקומבה-מלה בהודו-  

הקומבה מלה היא ההתקהלות התרבותית הגדולה בעולם. משמעות המילה מלה (Mela) היא פגישה של מגוון קבוצות, שמתאפיין ברצון עז להחליף ידע או תוצרת. מדובר בהתכנסות דתית המונית ובפסטיבל ענק, שנערכים אחת ל-12 שנה בהודו. על פי האמונה ההינדית, טבילה במפגש הנהרות גנגס וימונה, שנפגשים בעיר אלאהבאד, מנקה אותם מחטאיהם ומקרבת אותם לגאולה. כבר בפתיחת הפסטיבל רחצו אלפי מאמינים במים המקודשים.  לפי האמונה ההינדית,  מורה הלך לבקר את האל אינדירה והביא איתו כמתנה זר פרחי עד (שאינם נובלים לעולם), אינדרה שלא ייחס למתנה חשיבות הניח אותם במקום בו הפרחים נמחצו על ידי פיל. מורה ההלכה שנעלב הטיל על אינדרה כישוף שרוקן אותו מנכסיו ומכוחו. על מנת לרכוש מחדש את כוחותיו היה על אינדרה לשתות משיקוי (נקטאר) שהיה טמון במעמקי אגם חלב  באזור פראי. השדים רצו למנוע ממנו את חידוש כוחו ולכן התרחש מאבק בין השדים לבין האלים. בקרב זה הייתה ידם של השדים על העליונה ולכן פנו האלים בתחינה לשיווה שיצילם מידי השדים. שיווה הורה לצדדים הניצים לקחת הר ולחבוץ בעזרתו את אגם החלב לגבינה. כאשר ביצעו את הפעולה גרם שיווה לכד (קומב) ובו השיקוי לצוף על פני המים, השדים היו גם הפעם זריזים יותר וכמעט הצליחו להשיג את הכד, אבל האל וישנו המיר את עצמו לדמות בחורה יפה והשדים פנו לתפוש אותו. ברהמה ניצל את ההזדמנות וחטף את הכד ובמשך 12 ימים נס מפני השדים. במהלך המנוסה נשרו ארבע טיפות נוזל מהכד, וקידשו את ארבע ערי הקודש ההינדיות, אוג'אין שעל גדות השיפרה, נאסיק שעל גדות הגודווארי, הארידוואר ואללהאבאד שעל גדות הגנגס. מאחר שיום אחד של האלים משול לשנת אדם – חוגגים את החג בכל אחת מהערים פעם ב-12 שנים.

 

דיוואלי- חג האורות ההודי-

לשמחתי זכיתי להיות בהודו כשנחגג הפסטיבל המדליק הזה. דיוואלי, המכונה גם "חג האורים" הוא חג של חמישה ימים מרוכזים שכולו על טהרת אחוות המשפחה והקהילה המלווה בהרבה אורות, מנורות, נרות וזיקוקים. בנוסף סעודות טעימות, ירידי רחוב, תפילה ומוסיקה. החגיגה כוללת הרבה אורים אשר מסמלים את הניצחון אישי של הטוב על הרע ואת התשואה של אמונה.על פי המיתיולוגיה ההודית, השֵדה שוּרְפָּנַקְהָה מנסה לפתות את המלך אל-ראמה, אולם הוא נשאר נאמן לאשתו סיטה. לקשמי, אחיו של ראמה, כועס על השדה וכעונש על בוגדנותה קוצץ את אפה. אחיה של שורפנקהה,  שהוא מלך השֵדים חוטף כמעשה נקם את סיטה ולוקח אותה במרכבתו המעופפת לממלכת השדים לָנְקָא(ככל הנראה סרי לנקה של היום). ראמה, המסתייע בהנומן וכן בצבא הקופים מנצח בקרב, הורג את ראוונה ומקבל חזרה את סיטה, העוברת את מבחן האש על מנת להוכיח את נאמנותה.                             החוויה שלי הייתה מדהימה. הייתי בחוף בגואה, ובמשך ימים שלמים כל משפחה הכינה בובה ענקית שמיועדת לשריפה ביום הדיוואלי. חבר שלי, גיא, עזר למשפחה אצלה התארחנו להכין את הבובה והם כל הזמן צחקו והיו מובכים. לבסוף,באותו ערב,יצאו כולם לחוף הים עם הבובות ענק ושרפו אותן… החוף היה מלא באור ובהודים ותיירים שקופצים משמחה וצועקים "happy divali"..בתמונה זה בן זוגי, גיא, עוזר לילדים ההודים בבניית הבובה.

 

חג הפנסים הסיני- 
ביום ה-15 בחודש הראשון על פי לוח השנה הסיני חוגגים את חג הפנסים, המסיים את חגיגות ראש השנה הסינית. ליל החג הוא הלילה הראשון בשנה החדשה שבו הירח מלא. לסינים מסורת רבת שנים של הדלקת פנסים צבעוניים, ומכאן הוא ידוע כ-"חג הפנסים".  בחג נהוג לצפות בפנסים ולאכול יואן-שיאו, כיסונים מתוקים העשויים מאורז דביק. בשנת 104 לפנה"ס הפך החג באופן רשמי לאחד מהחגים החשובים בסין. על פי הנוהג, מקומות ציבורים ובתים פרטיים מקושטים בפנסים צבעוניים, ברחובות ההומים ובמרכזים התרבותיים מוצבים פנסים ענקיים. גברים נשים וטף מתבוננים בפנסים, מנסים לפתור את החידות המוחבאות בתוכן, כמו גם צופים בריקודי "פנס הדרקון". רשומות משנת 713 לספירה מספרות על אחד מקיסרי טאנג שהקים את "הר הפנסים" בעיר הבירה צָ'אנג-אָן (שיאן של היום). ההר, שהיה מורכב מיותר מ-50,000 פנסים צבעוניים, התנשא לגובה של 7 מטרים.גם אכילת הכיסונים המתוקים היא מנהג חשוב ביותר. בתקופת שושלת סוֹנג (960 עד 1279 לספירה) החלו לאכול בחג את הכיסונים הכדוריים העשויים אורז דביק וממולאים פירות מסוכרים, אשר מבושלים במים רותחים. היום אפשר לקנות למעלה מ-30 סוגי כיסונים מתוקים וטעימים כאלה, בצבעים ובטעמים שונים: פירות, שעועית אדומה, אגוזים טחונים, שומשום, קרם חלב ושוקולד.

 

פסטיבל פי טא חון בתאילנד-

מקורו של פסטיבל פי טא חון (Phi Ta Khon Festival), באגדה בודהיסטית. היה היתה נסיכה ששמה Vessandara, אשר היתה בעצם, גלגול של בודהה. כאשר היא הגיעה אל עירו השמימית, קיבלו את פניה בתהלוכה מקסימה כל כך, שגם הרוחות לא עמדו בפני יופיה, והגיעו אליה.                                                                                                                         התהלוכה של פי טא חון, נערכת גם כיום, כאשר משתתפים בה מרבית התושבים, מחופשים כרוחות, בשלל תחפושות ססגוניות ומלאות דמיון. האנשים נושאים בגאון את פסלו של בודהה, ומהתלים בתושבים שצופים בתהלוכה, כיאה לרוחות אמיתיות…   נזירים רבים מספרים את האגדה, ואת קורותיו של בודהה בכלל, לצלילי מוסיקה מסורתית ומחולות נהדרים. מרהיב!

פסטיבל הדת בפארו-

פארו היא עיר בדרום פורטוגל. הפסטיבל הגדול של בהוטן זו הזדמנות לבטא את האמונה הבודהיסטית וגם להנות מאווירת הפסטיבל הצבעונית והעליזה.

בהוטן היא ממלכה שבה מרבית התושבים מאמינים בודהיסטים והפסטיבל כולו מוקדש ל- Guru Padmasambhava, שמכונה "ההוא שנולד מפרח הלוטוס". דמות זו, מאמינים הבהוטנים, הביאה את בשורת הבודהיזם למדינה סביב שנת 800 לספירה. הפסטיבל הדתי, רצוף טקסים ואירועים שמשקפים את התרבות המקומית. הענין הרב שמגלים בפסטיבל נובע מהתבוננות בתלבושות המסורתיות והמשגעות של הבהוטנים, מריקודים סוערים שבהם הרקדנים עונדים מסכות מרהיבות, ומהמחזת סצינות דתיות מסקרנות ביותר.

הריקודים וההמחזות עוסקים בנצחון כוחות הטוב על ממלכת הרשע, ונושאים דתיים שקשורים ישירות בחג עצמו. המאמינים הללו סבורים שזו דרך להתחבר ולהזדהות עם החג לעומק. העיר נמלאת צלילי מצילתיים וחלילים שמלווים את הטקסים. שפע משקאות אלכוהוליים מיוחדים זורמים אל פיות המשתתפים…. ואומרים שכל המנהגים הללו נמשכים כאן כבר למעלה מאלף שנה.

 

זנזיבר-טקס היטהרות

מאקונדוצ'י נמצאת בדרום זנזיבר, והיא מוכרת בעיקר בגלל פסטיבל השנה החדשה שלה.
מדי שנה מתכנסים תושביה לפסטיבל מלא חיים, והמטרה הנעלה שלו היא טקסי היטהרות מחטאי השנה הקודמת, ודף חדש לשנה שעומד בפתח (נשמע מוכר מאיפשהו, לא?).  בראש ובראשונה צריך להוציא את הרוע אחד מהשני, ולשם כך כל אחד תופס עלי בננה (אפשר גם ענפים אחרים), ומביא מכות לרעהו. לאחר שהרוע סוף סוף יצא, מתפנים כבר לטקס הבא, בו בונים בקתת אש ושורפים אותה עד היסוד. מטרת הטקס היא מחיקת דאגות העבר ופינוי מקום לעתיד. כמובן שהכל סמלי, המכות והשריפה לא מכאיבים. במהלך כל היום בנות הכפר שרות ורוקדות ליד הגברים שעורכים את הטקסים החשובים, ומנעימות את זמנם, וכשהכל מסתיים חוזרים לחיק המשפחה, ועטופים באהבה, ממתינים לשנה החדשה.

מאקודינצי

פסטיבלי אוכל שונים ומשונים

רגיל

ממממ… הגעתם לפוסט שיעורר לכם את בלוטות הרוק..המלצת המערכת- לאכול משהו לפני ולא לקרוא על בטן ריקה! אם כל הכבוד לחומוס, בפוסט הבא אביא לפניכם פסטיבלים של אוכל ובירה מגניבים מהארץ ומהעולם

פסטיבל הפיצה השנתי בנאפולי- 

הפסטיבל מתקיים מדי שנה ואליו מגיעים רבבות איטלקים וגם תיירים מרחבי היבשת. הפיצה הנאפוליטנית נחשבת הטובה בעולם, ובמסגרת פסטיבל הפיצה נערכות תחרויות שונות, כולל הצבעה על הפיצה הטובה ביותר. חובבי הבצקים, הגבינות והתוספות המגוונות- למה אתם מחכים?!?! באירוע מקפידים להשתתף יצרנים זעירים וביתיים של הפיצה, ולצדם נציגים מובילים של הרשתות הגדולות והמפורסמות ביותר. במהלך הפסטיבל תוכלו למצוא מאות וריאציות להכנת פיצה. חובבי הנוסטלגיה שביניכם יוכלו להגיע לרחוב פורט אלבה 18 ושם להיכנס ל"אנטיקה פיצריה פורט אלבה", שהיא ככל הנראה, הפיצרייה הראשונה שפעלה בעולם.

פסטיבל בירה ה"אוקטוברפסט"-

 האירוע הגדול באירופה לחובבי הבירה. 6 מיליון ליטר של בירה, 300 אלף נקניקיות, 600 אלף תרנגולות ועוד. מדובר בפסטיבל בירה שנערך מדי שנה בעיר מינכן שבבוואריה. הפסטיבל נמשך כ-16 ימים והוא הידוע ביותר מבין האירועים שנערכים בעיר והגדול ביותר בעולם בתחומו. מדי שנה מבקרים בפסטיבל למעלה מ-6 מיליון מבקרים.  הפסטיבל סובב סביב שתיית הבירה ונפתח בהכרזה של ראש עיריית מינכן המחזיק בידו כוס בירה ואומר בבווארית "הבירה נמזגה מהחבית". הבירה הרשמית של הפסטיבל היא בירה כהה, שהוכנה במיוחד עבורו, והיא נמזגת לכוסות גדולות שנקראות "מאס". כוס המאס הראשונה של הפסטיבל מוגשת לראש ממשלת בוואריה.

הנה לכם מספר עובדות על הפסטיבל-

• פסטיבל האוקטוברפסט הוא פסטיבל האוכל הגדול בעולם והיריד הגדול בעולם.
• מדי יום מבקרים בפסטיבל האוקטוברפסט כמעט חצי מיליון מבקרים ולוגמים במשך שבועיים של פסטיבל כמות המקבילה לתצרוכת הבירה החודשית של כל מדינת ישראל.
• משקל כל כוס בירה מלאה הוא כ-2.4 ק"ג. המלצריות אוחזות 6 עד 10 כוסות כאלה בכל סיבוב.
• האוהל הגדול ביותר בפסטיבל שייך לפאולנר ויכול לאכלס קרוב ל-11,000 איש, כולל החצר.
• בממוצע נמכרים במהלך ימי הפסטיבל כ-17,000 ליטר לכל מ"ר של פסטיבל, שהם למעלה מ-1,000 ליטר ליום למ"ר.
• במהלך הפסטיבל נמכרים: כ-522,000 עופות, 285,000 נקניקיות, כ-39 טון דגים וכ-58,500 שוקי חזיר.

 

פסטיבל רגלי הצפרדעים בצרפת-

מי שחי בדרום צרפת פוגש בצפרדע בתפריט לעיתים נדירות מכיוון שהיא זקוקה לאיזור קריר ולח על מנת להתרבות. לכן אם יתחשק לכם לסעוד את לבכם במנת צפרדעים מומלץ להגיע . לעיר ויטל, הידועה בעיקר בזכות המים המינראליים שלה. ביום הראשון האחרון של חודש אפריל מתקיים פסטיבל הצפרדעים המאורגן על ידי "אחוות טועמי הרגליים" ובמהלכו נאכלים כ – 7 טון צפרדעים.  את רעיון הפסטיבל הגה רנה קלמנט, מסעדן ובעל חווה לגידול צפרדעים בשנת 1972, אשר בזכות פועלו קיבל את הכינוי "רנה הצפרדע". האגדה מספרת שהכל החל בכך שרנה גילה שבמהלך האביב הצפרדעים "השתלטו" על הברכה שלו. להבדיל מהמצרים הקדמונים, רנה לא איבד את העשתונות אלא החל לצוד הצפרדעים במרץ רב ולמכור את רגליהן המטוגנות בתוספת צ'יפס לתושבי העיר. השמועה על המעדן נפוצה בכל צרפת ולאחר שאלפי אנשים החלו לזרום לעיר על מנת למלא את כרסם ברגלי צפרדעים שמנמנות, החליט רנה ליצור את הפסטיבל.  בשנים הראשונות לפסטיבל הוגשו בפסטיבל אך ורק צפרדעים מהאיזור אולם זיהום המים ורגולצייה של האיחוד האירופי פגעו בענף גידול הצפרדעים באיזור, דבר שהצריך יבוא צפרדעים מאסיה וקיצור הפסטיבל במארבעה ימים ליומיים. כיום מציע הפסטיבל שלל אטרקציות, ובראשן ניצבת ארוחת הערב המפורסמת בשני מסלולים לבחירה: רגלי צפרדע בתוספת גריסים, סלט קולסלאו ותפוחי אדמה ב-9 דולרים; ולרעבים במיוחד ארוחה הכוללת רגלי צפרדע וזנבות תנין עם אותן תוספות ב-14 דולר בלבד. על אף התמסחרות הפסטיבל, הכסף שנאסף הוא קודש לצורכי הפנאי וההעשרה של ילדי העיר.

שאטרסטוק   לא אומרים איכס על אוכל!!!

פסטיבל הגורמה בסינגפור-

פסטיבל האוכל בסינגפור הינו שנתי, ומביא  את האהבה של סינגפור למזון ולחיים באמצעות מגוון רחב של חוויות גסטרונומית המעוררות את החושים וחוגג את העושר של הנוף הקולינרי המקומי בה. מאז חנוכתו, הפסטיבל הגביר באופן עקבי את התיאבון של מקומיים ותיירים כאחד. הפסטיבל משלב מגוון מטבחים עולמי ויצר חגיגת אוכל ענקית. פעם בשנה, במהלך חודש יולי מתקיים במקום אירוע קולינארי רב משתתפים, בו מוצעים למבקרים מאכלים בינלאומיים המייצגים מדינות ותרבויות שונות מרחבי העולם.

פסטיבל נקניקיות צ'וריסו –

העיר ויהל דה קרוקס, שבבוליביה, מקיימת פעם בשנה, בחודש פברואר, אירוע המוקדש כולו לנקניקייה הספרדית החריפה. המבקרים הרבים זוכים לטעום מגוון רב של נקניקיות בטעמים ובצורות מיוחדות וכמובן לקנות הביתה מהתוצרת המקומית.

Chorizo Festival, Sucre, Bolivia

פסטיבל האוכל הפראי בניו-זילנד-

החיים בארץ כל כך שלווה ונטולת צרות גורמים לניו זילנדים לחפש הרפתקאות וריגושים יוצאי דופן. למשל, פסטיבל האוכל הפראי שמתקיים בעיירה הוקיטיקה (Hokitika) באי הדרומי. לצד מעדנים מעוררי תיאבון כמו ופל בלגי, תותים עם גלידה ובייגל עם סלמון מעושן, מוגשים לא מעט מאכלים פראיים למדי, כמו כריך חגבים צלויים, עוגיות תולעים, עיני כבש ברוטב ועקרבים ביין אדום.  מסתבר שלמאכלים המשונים הללו יש ביקוש רב, כי הפסטיבל הזה מושך אליו מדי שנה יותר מ-20,000 אלף משתתפים מרחבי ניו זילנד וגם מעבר לים. לצד דוכני האוכל, יש גם הדגמות של שפים, מופעי רחוב, הופעות של דראג קווינס, תחרות תחפושות, תחרות צילום ועוד. הפסטיבל מתקיים מדי שנה במרץ.
Hokitika Wildfood Festival, New Zealand (Photo: Image courtesy of Hokitika Wildfood Festival)

פסטיבלים ביזאריים

רגיל

אין יותר מעניין מלהכנס למשקפיים של "חוקר תרבות" ולבחון תרבויות המתבטאת בספטיבל מסוגנן וצבעוני, ובפוסט הזה בעיקר ביזארי

פסטיבל הקפיצה מעל תינוקות- 

מתקיים מדי חודש יוני בקסטריליו דה מורקיה, ספרד. האירוע המוזר הזה, המציין את חג קורפוס כריסטי, נערך לראשונה ב-1620, ובמהלכו גברים המחופשים לשטן בצבעים צהוב-אדום מזנקים בזהירות רבה מעל שורה של תינוקות שהונחו ברחובות העיר, את ה"שטן" מלווים גברי הכפר המתופפים בקצב מונוטוני בתופיםגדולים."קפיצת השטן" מסמלת את סילוק חטאי העוללים על-ידי השטן. האירועהינו עירוב של מסורת ספרדית עממית וטקסיות דתית.

 Burning Man Festival, פסטיבל "האיש הבוער", בלאק רוק סיטי, נבאדה-

 פסטיבל זה, הנערך מדי שנה מ-25 באוגוסט עד 3 בספטמבר, עולה לכל משתתף יותר מ-200 דולר. כ-50 אלף הדוניסטים מתאספים במדבר למשך שמונה לילות של כאוס, לצד פסלי ענק. במסיבת הסיום הם שורפים בובת עץ ענקית. אין ספק שחם שם. הפסטיבל נקרא על שם האירוע המרכזי בו, במסגרתו נערכת שריפת דמות אדם עשויה עץ. "איש העץ" מלווה בנוכחותו את הפסטיבל מתחילתו וניתנות לו משמעויות רבות ושונות בפי באי הפסטיבל. טקס השריפה נערך במוצאי השבת, לקראת סופו של השבוע בו נערך הפסטיבל. הפסטיבל נמשך שמונה ימים, כאשר הוא מתחיל ביום שני האחרון של אוגוסט ונגמר ביום העבודה האמריקני, שחל ביום שני הראשון של חודש ספטמבר. בימי הפסטיבל האחרונים שורפים חלק מעבודות האמנות שהוצגו בפסטיבל ובלילה האחרון שורפים את מקדש הפסטיבל. השטח בו מתרחש הפסטיבל הוא אגם שהתייבש והשאיר אחריו מישור חול אבקתי לבן והוא מכונה "פלאייה", חוף בספרדית.

 

פסטיבל הבוץ בבוריונג, דרום קוריאה (14-24 ביולי)- 

פסטיבל הבוץ מצליח להוציא את הילד שבכל אחד מאתנו, ולגרום למהודקים שבין הקוריאנים להשתחרר ולשחק בבוץ. על חוף Deacheon, מתקיים האירוע הצוהל, בו כולם מתכסים מכף רגל ועד ראש בבוץ. ההנאה הרבה מלווה בסגולות בריאותיות, מומחים טוענים כי הבוץ של בוריונג (Boryeong) מכיל מינרלים ורכיבים טבעיים נוספים, שמפחיתים קמטים בעור, וגורמים לו לזרוח מרוב בריאות. בפסטיבל תמצאו תחרויות צביעת גוף, תחרות יופי בוצנית במיוחד, עיסויי בוץ מהנים, ותחרות פיסול בבוץ. מי שהתעייף מכל הבוץ הזה, יוכל לנטוש את הבוץ לטובת מתקני החוף המשוכללים, להתרגע או לגלוש בכיף.

פסטיבל זריקת עגבניות -"הטומאטינה"

בשבוע האחרון של חודש אוגוסט מתמלאת העיירה בוניול (Buñol) במחוז ולנסיה שבספרד בהמולה רבה: מאות משאיות המגיעות ממערב המדינה פורקות ערימות של עגבניות בשלות, עשרות אלפי אנשים מציפים את הרחובות המנומנמים בדרך כלל, וכל מלון ואכסניה ברדיוס של עשרות קילומטרים ממרכז העיר מתמלאים במהירות. ביום רביעי האחרון של החודש, בשעות הבוקר, ניתן האות לפתיחת פסטיבל הטומטינה (La Tomatina), והזריקה הגדולה מתחילה: יותר ממאה טונות של עגבניות מועפות לכל עבר ועל כל עובר ושב. המשתתפים מתפצלים לקבוצות גרילה מיומנות היטב, שמזנקות מעבר לפינות רחוב ומאחורי עמודי חשמל. בין כללי הקרב שיש להקפיד עליהם: אסור להשליך מאכלים או חפצים אחרים, פרט לעגבניות, אין לכוון לעיניים ולפני שמשליכים את העגבנייה יש למעוך אותה היטב. עד מהרה מתכסה העיר בשכבה עבה של עגבניות מרוסקות, והמשתתפים מקפצים בתוך העיסה האדומה בחדווה גלויה.  יש הקושרים את הסיבות לקיום הפסטיבל לוויכוח בין חברים שהפך להשלכת מזון הדדית, אחרים אומרים שהמקור היה אירוע של זריקת עגבניות רקובות על פוליטיקאים מקומיים, ויש הסבורים שהכל התחיל מזריקת עגבניות בין בני נוער השייכים למעמדות שונים. 

פסטיבל ההולי בהודו-

פסטיבל ההולי, או בשמו המלא ההוליקה, הוא אחד הפסטיבלים הגדולים בהודו ובנפאל, וללא ספק הצבעוני שבהם. ההולי נחגג על ידי בני דת ההינדו ובני הדת הסיקית בסוף חודש מרץ, לקראת האביב, ומסמל את השחרור מן החורף. ההינדים חוגגים את פוריותה של האדמה ונפרדים מהחורף. בנוסף להיותו חג אביב, להולי יש גם משמעות דתית, והוא נועד להנציח אירועים מן המיתולוגיה ההודית. ישנם סיפורים רבים על מקורו של ההולי. המפורסם שבהם מספר על מלך השדים שרצה לקבל מעמד של אל ודרש מנתיניו שיפסיקו לעבוד את האל וישנו ויעבדו אותו במקום. בנו של המלך, מאמין מסור של וישנו, סירב, ואבין רצה להוציאו להורג. הוא ביקש מבתו, השדה הוליקה, לצעוד עם אחיה יד ביד לתוך מדורה בוערת. הוליקה סברה כי היא חסינה לאש, אך היא לא ידעה שהחסינות תקפה רק אם תצעד לבדה אל האש. הוליקה נשרפה, וישנו הציל את בן המלך מהלהבות והרג את אביו. בן המלך ירש את הכתר. כזכר לסיפור הזה, שלו יש גרסאות רבות, מדליקים החוגגים מדורות שמסמלות את שריפת היצרים והרוע. ההולי מקושר גם לסיפור אהבתם של האל קרישנה ואהובתו ראדה, ולכן הוא נחשב גם לחג האהבה.

 

 

פסטיבלי מוזיקה בארץ

רגיל

בארץ ישנם אירועי מוזיקה גדולים וצבעוניים,אשר לא יורדים באיכותם מפסטיבלים בגולה… בזמן כתיבת הבלוג גיליתי כמה מסקרנים במיוחד, תהנו ותתנסו, ולא לשכוח להשאיר חוות דעת אם ביקרתם באחד או בכמה:

פסטיבל האופרה הישראלית-

אופרה זה לא רק לסבתות, מסתבר שפסטיבל האופרה הישראלית אשר מתקיים במצדה, נחשב לאירוע התרבות הבינלאומי בישראל. הפסטיבל נערך תת כיפת השמיים..במצדה.. יש יותר יפה/ מהמם/ רומנטי מזה?? אכן מרשים. במרכז הפסטיבל הפקת האופרה "לה טרוואיטה" מאז ג'וזפה ורדי, מהאופרות המוכרות והאהובות בבימוי של מיכאל זנאנייצקי שהוא מבכירי במאי האופרה בעולם כיום.זו האופרה הראשונה שהעוצגה בישראל, בשנת 1923. ההפקה של האופרה ענקית ומרשימה בגודלה.. ובכלל.. מוזיקה נעימה, ומקום עוצמתי עושים את החוויה למרגשת וחוותית כפליים.

 

 

פסטיבל "זורבה הבודהה" אשראם במדבר-

פסטיבל זורבה הבודהה, הוא הפסטיבל הרוחני הגדול בישראל, כשהרעיון המוביל אותו הוא שילוב בין הרוחניות העמוקה על כל גווניה עם חגיגת החיים הגדולה. בפסטיבל ישנן מרחב עשיר ומקורי של סדנאות ופעילויות עומק שונות, מופעים ומסיבות, מדיטציות, מפגשים והרצאות, טקסים ועוד, כל זאת בתפאורת נוף המדבר הפתוח, בתיבול ארוחות מיוחדות, צ'אי-שופ עם עוגות ביתיות ושתייה חמה, שייקים טבעיים ופיצות טריות. האשרם ממוקם ב"שיטים", על כביש 40 בין מצפה רמון לאילת

 

פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון-

למה אני אוהבת את הפסטיבל הזה, מלבד העובדה שהינו פסטיבל של מוזיקה וטובה, ומכך שהוא נמצא במקום היפה בארץ-הגליל? הסיבה היא, שזהו פסטיבל שנותן במה גם ליצירות בכורה מאת מלחינים ישראלים..פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון הוא פסטיבל של מוזיקה קאמרית, שהיא בעצם צורה של מוזיקה קלאסית, המתרחש במשך ימים אחדים מדי שנה, מאז תחילת שנות ה-80, בכפר בלום שבגליל העליון. הפסטיבל משלב מסורת וחדשנות, וכולל שלל מופעים מוזיקליים: מוזיקה קאמרית מאת מגוון רחב של מלחיניםאופרות, מוזיקה בשילוב וידיאו-ארט, שירי תיאטרון, שירים עבריים בעיבודים אמנותיים, מופעי מחול ועוד.

 

פסטיבל הג'אז הבינלאומי באילת-

לא ניתן לדבר על פסטיבלי מוזיקה בארץ מבלי לדבר על פסטיבל הג'אז..הפסטיבל מתקיים מדי שנה בנמל אילת, מאז שנת 1987. מעבר לכך שאני מאוד אוהבת את סגנון הג'אז, במיוחד בשקיעה מול הים עם משקה קריר ביד, הפסטיבל נחשב לאחד מהחשובים בעולם הג'אז שזו כמובן גאווה עצומה למדינתנו הקטנטונת (:  הפסטיבל מקיים כעשרה מופעים כל לילה במשך 4 ימים, כאשר במרבית הזמן מתקיימים במקביל שני מופעים. הלהקות המגיעות מחוץ לארץ מופיעות פעמיים (כדי לאפשר לקהל לראות את כל המופעים המופיעים במקביל) והישראליות מופיעות בחלקן פעם אחת ובחלקן פעמיים. הפסטיבל מציג כל שנה כתריסר הרכבים בינלאומים, מצמרת הג'אז העכשוי, ומספר דומה של להקות ישראליות. פסטיבל הג'אז הבינלאומי באילת הוא אירוע הג'אז הגדול ביותר המתקיים בישראל מזה שנים רבות.